ביאור:בראשית כז כח

בראשית כז כח: "וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ וְרֹב דָּגָן וְתִירֹשׁ."

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:בראשית כז כח.

ברכת יצחק לבנו האהוב

יצחק רצה לתת ברכה לעשו ולהעניק לו שלטון על אחיו. יעקב, שקיבל מידע על תוכניתו של יצחק, הלך ליצחק כדי לגזול את ברכת יצחק לעשו.

יצחק התכונן לתת לעשו את ברכת נפשו לפני מותו

יצחק אמר את ברכתו:

"וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ וְרֹב דָּגָן וְתִירֹשׁ" - מתנה זו רומזת שיצחק נותן לבנו את אדמת כנען שאלוהים הבטיח לו. כמובן שרק אלוהים יכול לתת את האדמה ולהעניק יבולים טובים, ולכן יצחק מבקש מאלוהים שיעזור לבנו. כלומר, לברכה אין ערך כי אלוהים יחליט מבלי להתחשב בברכה הזאת ורצונו של יצחק. "מִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ" רומז לשומן מהחי, אבל זה יכול להיות גם שמן זית ושאר השמנים מהצומח.
"יַעַבְדוּךָ עַמִּים, וישתחו (וְיִשְׁתַּחֲווּ) לְךָ לְאֻמִּים" – המילה "לְךָ" מתכוונת ללאום שיצא מבנו, כפי שאלוהים הבטיח לרבקה: "שְׁנֵי גֹיִים בְּבִטְנֵךְ, ושְּׁנֵי לְאֻמִּים, מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדו"ּ (ביאור:בראשית כה כג). יצחק מוסיף שעמים אחרים יעבדו וישתחוו ללאום שיצא מבנו, וזה קרוב לדברי המלאך לאברהם: "וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ אֵת שַׁעַר אֹיְבָיו" (ביאור:בראשית כב יז), ולדברי לבן לרבקה: "וְיִירַשׁ זַרְעֵךְ אֵת שַׁעַר שֹׂנְאָיו" (ביאור:בראשית כד ס). הברכה תלויה ברצון אלוהים ולכן אין לה ערך.
"הֱוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ, וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אִמֶּךָ" - זה העיקר. המילה "לְךָ" מתייחסת לעשו בלבד, היינו שעשו יהיה הגביר של יעקב אחיו. יצחק ממנה את בנו עשו לשליט, לגבר, לחזק בביתו ומעביר לו את השליטה על כל שאר בני הבית. המשמעות של כך היא שבמותו של יצחק רק עשו יירש את כל הרכוש של יצחק. הפיכת יעקב לעבדו של עשו פקעה מיד בגלל שלפי החוק אב אינו רשאי להפוך בן אחד לעבדו של בן אחר (ראה חוקי חמורבי מספר 171). יתכן שיצחק חשב שיעקב הקטן לא יתחתן ולא תהיה לו משפחה שתטפל בו בזקנתו, לכן יצחק ממנה את עשו לשמור עליו.
"אֹרְרֶיךָ אָרוּר, וּמְבָרְכֶיךָ בָּרוּךְ" - סיום וחתימה. ברכה אישית שאינה עוברת לזרעו של המבורך. הברכה חסרת ערך כי זה תלוי רק באדוני, ואדוני כבר אמר את זה לאברהם וזרעו (ביאור:בראשית יב ג). יצחק עצמו היה כפוף להצהרה הזאת, וכך הוא לא יכול לקלל את יעקב או לפגוע בו.

וְיִתֶּן

"וְיִתֶּן" - לפי הניקוד והמשמעות, האות לפני "יִתֶּן" היא ו' החיבור.
כאשר משתמשים באות |ו' ההיפוך, זמן העבר הופך לעתיד, וזמן העתיד הופך לעבר.
ו' החיבור מיצגת תוספת, אולם לא נאמר תוספת למה.

חז"ל הסבירו שיצחק כבר נתן לעשו שדות, ולכן עכשו הוא נותן לו שדות נוספים, ככתוב: "וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ וְרֹב דָּגָן וְתִירֹשׁ"
כלומר ניתן להבין שהיה צריך להיות כתוב: 'נתן וְיִתֶּן - גם בעבר וגם בעתיד.
אולם מכיוון שהברכה הזאת ניתנה ליעקב, שלא קיבל שדות בעבר, המילה המקדימה הושמטה.

צוואתו של יצחק - מיטלטלין ודלא ניידי

ייתכן שיצחק חשד שיעקב עומד לפניו ולא עשו, ולכן הוא הציג את צוואתו בצורה של ברכה - "וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹהִים...".
אולם כאשר יצחק מסביר לעשו שלא נשאר לו דבר ממשי לתת לו, עשו מבקש לפחות לקבל ברכה, ככתוב: "הַבְרָכָה אַחַת הִוא לְךָ אָבִי, בָּרְכֵנִי גַם אָנִי, אָבִי" (ביאור:בראשית כז לח).

כדי להבין מה יצחק נתן בצוואתו ליעקב, צריך לקרוא את ההסבר שיצחק נותן לעשו (ביאור:בראשית כז לז):

"הֱוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ" - . . . במשמעות: "גְּבִיר שַׂמְתִּיו לָךְ" – יעקב יהיה הגביר בביתי, ואתה תהיה מתחתיו ותשמע לפקודותיו. כל רכושי יעבור רק ליעקב במותי.
"וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אִמֶּךָ" - במשמעות: "אֶת כָּל אֶחָיו נָתַתִּי לוֹ לַעֲבָדִים" - יצחק הוריש את המשפחה וכל הנפש ליעקב. ל'השתחוות' במשמעות 'עבדות לשליט', ככתוב: כשיוסף סיפר את חלומו: "וְהִנֵּה תְסֻבֶּינָה אֲלֻמֹּתֵיכֶם, וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ לַאֲלֻמָּתִי", אחיו ענו לו: "הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ, אִם מָשׁוֹל תִּמְשֹׁל בָּנוּ" (ביאור:בראשית לז ז).
"וְרֹב דָּגָן וְתִירֹשׁ" - . . . . במשמעות: "דָגָן וְתִירֹשׁ סְמַכְתִּיו" – יצחק מודיע לעשו שהוא העניק את אדמתו ליעקב, כל השדות והמטעים שלו, אדמת כנען שהובטחה לו ולאברהם.

תגובת יעקב?

כלום.

יעקב פשוט יצא והלך. ללא תודה, ללא חיבוקים, ללא לחיצת ידיים, ללא קורבן, ללא הודעה למשפחה וללא מסיבה. לא נראה שיעקב העניק חשיבות כלשהי לברכה.

השגיאות של יצחק

יצחק לא התייעץ עם אשתו ומשרתיו.
יצחק לא הזמין את כל משפחתו להיות נוכחים בברכה, כשם שיעקב עשה כאשר נתן את בברכתו לבניו בסוף ימיו.
יצחק לא חשד שאשתו ובנו מרגלים אחריו ולא דיבר בלחש.
יצחק לא סיכם עם עשו על סימן חשאי או סיסמה לפני ששילח אותו לציד על מנת שיוכל לזהות אותו כשיחזור.
יצחק לא ביקש עזרה ממשרתיו בזיהוי בנו.
יצחק לא בנה מזבח והתפלל לאלוהים שיענה לו למי מבניו להעניק את ברכת אלוהים.
יצחק לא ציין בדבריו שברכתו מיועדת לעשו, ולא פתח את ברכתו: 'לעשו בני ...', וכך יעקב היה נהפך לעד ולא לנושא הברכה.
יצחק נתן לעשו יותר משהגיע לו, וכך נפל בבור שהוא עצמו חפר.
יצחק האמין שלברכתו יש ערך, וזה הגביל אותו בברכתו לעשו. אם יצחק היה מבין שהוא לא נתן כלום ליעקב, אז הוא היה יכול לתת ברכה זהה לעשו, וגם ברכה זאת ערכה היה אפסי.
יצחק חשב שהוא יכול לבטל את נבואת אלוהים לרבקה שהגדול יעבוד את הצעיר, וכך למנוע ריב בין בניו.
יצחק חשב שבגלל שיעקב הוא קטן בגופו אין סיכוי שהוא יתחתן ושיהיו לו ילדים, ואין סיכויים שהוא ישא את ברכת אלוהים. (ראה: למה יעקב לא התחתן)

זה מה שקורה לאנשים שעושים דברים (רעים) בסתר.